כביכול יום שגרתי. יושבת באוטו ומחכה לבת שלי שתסיים פגישה חשובה. שלשום ניתן פסק הדין לגואל רצון האיש ששבה בדברי חלקלקות ובמניע שטני את הבת שלי. האיש בא על עונשו. בית המשפט גזר עליו 30 שנות מאסר על מעלליו.
הבת שלי היא אלה גולן, נערה חכמה יפיפיה. הגיעה אליו בתמימות נערית שההילר, (כך דימה את עצמו אז בפני הנוער) יגמול את בן זוגה מעישון. בגיל 17, היא חניכה ומדריכה בשומר הצעיר. מועמדת לשנת שרות בפרויקט ערכי במכללת אורנים. עתידה להתגייס לצבא. לצאת לחיים בוגרים. נערה נורמטיבית, ממשפחה נורמטרצון בלונה
נערה שהעולם ציפה לה שתקטוף את הצוף של החיים. מהרגע הראשון שפגש בה האיש המטונף הזה כבר יצר וטווה את הקורים סביבה לשבותה. הכניס אותה למלכודת הדבש וגרם לה להאמין שהיא בוחרת בחיי אושר ואהבה אין סופית.
בדרך השתיל בה כעסים ותחושות התנשאות כלפי העולם הסובב. ניתוק מהמשפחה. ובעיקר וזה הגרוע ביותר, גזר עליה חיי עוני ועבדות. בתוך ההרמון שהקים סביבו גרם לה ולחברותיה לא לשרת בצבא. לא להשתתף במערכות הבחירות. הוריד אותן לשוליים של החיים.
אסר עליה להשתתף באירועים משפחתיים. לא לדבר עם האחים שלה. לא לבקר בבית ההורים. כלומר בביתינו.
חמש עשרה השנים בהן חיתה במחיצתו, ילדה לו חמישה ילדים. שבויה שבי תודעתי ומשוכנעת שזאת בחירתה ושהיא מאושרת בחייה. המנטרה הזאת שהושמעה באוזני שוב ושוב שבתה גם אותי. כאמא ליברלית שמאמינה באדם באשר הוא אדם, נאלצתי להאמין ולהכנע למצב הבלתי נסבל הזה.
לו הייתי יותר אמיצה ונחושה הייתי חיבת למנוע את אשר קרה. העדפתי להכנע לדרישותיה של ביתי שלא להפריע לה בחיים האלה שהיא בחרה ושהיא מאושרת בהם. נאלצתי לראות את מבט עיניה הכבויות ולהחריש. את הרזון הנוראי. את הילדים שנולדים מדי שנתיים ובאים לעולם לתוך חיי עוני והסגר, תוך חסך ענקי.
ולקונן בתוך ליבי שהילדה המוכשרת והיפה שלי חיה חיי עוני ורעב. בהסגר תרבותי ללא נשמה יתרה. במקום ללכת לצבא ואחכ כמו כל הצעירים ללמוד ורכוש השכלה, נאלצה לנקות בתים ולהפקיד את ילדיה בידי נשים אחרות בקבוצה.
ילדה זמרת שנהגה לומר לי בילדותה: "אמא. כשאני שרה אני מרגישה אושר. מרגישה בבית" שם בבית המעוות ברחוב אחימעץ 28, היא שרה בחשאי רק לילדיה. בשקט. הקפיאה את עצמה ואת כישוריה למען חיים בצילו של מנהיג מטורף. נצלן. שתלטן. חולה רוח שמנצל כל יצור חי לגחמותיו וטרופו.
לא אסלח לעצמי על שנתתי לזה לקרות. אנחנו אנשים מודעים. כעיתונאית כתבתי כתבות על כתות ולא הבנתי שהבת שלי שבויה בכת. לא קראתי את הכתובת שעל הקיר. לא הבנתי שזה אצלי בבית. נכנעתי למנטרה שנאמרה לי שוב ושוב: "אני בחרתי. אני מאושרת, אנחנו משפחה אחרת!".
את רגשות האשמה על עצימת העיניים והתמימות שלי אשא כל חיי ולא יעזרו הטיפולים הפסיכולוגיים. אלו עוזרים לי ללמוד לחיות עם רגשות האשמה ובכל זאת להמשיך הלאה.
להמשיך הלאה משמעו לא לעצור את השגרה המבורכת. לטפח את חיי ואת הזוגיות שלי. ולהמשיך ולטפח את המשפחה שלי.
להתבונן מן הצד על ההתנהלות הבריאה של אלה הבת שלי. שהחיים בכת הקפיאו אותה, ואת ילדיה. לשמוח בקשרים המחודשים שנוצרו בין אלה לאחותה ולאחיה. לשמוח במשפחה שלי. לחבק את כל נכדי ולהיות מאושרת בהם. לראות את אלה צומחת ומשתקמת. את הילדים שלה שסוגרים פערים עם בני גילם.
את האהבה שנכנסה לחייה. את הבית המשפחתי שהם בונים ביחד.
וכעת, להניח לעבר ולחזור לחיות את חיי. לחזור ליצור אמנות. להמריא ולהבריא מחמש עשרה שנות עבדות רגשית למטורף שגזל את ביתנו.
וכעת, כשבית המשפט אמר את דברו, ועל אף שלא הכליל את סעיף העבדות בפסק הדין, כי שבי תודעתי בתוך כת עדיין איננו נהיר למשפטנים, אנשי חוק, ואפילו לא לכל המטפלים הפסיכולוגים, עדיין בעונש בן 30 שנה, למנהיג כת מטורף, ועל אף שמגיע לו הרבה יותר, יש בפסק הדין הזה אמירה שנעשה עוול לעשרות נפשות, נערות – נשים צעירות וילדיהן שנולדו לתוך חסך פיזי ותרבותי.
כעת, כל הנפשות הנפגעות ומשפחותיהן, יכולות להניח הכול בצד. ובאשר למנהיגי כתות אחרות? גם יומם יגיע. נטפל ונקדם חוק נגד התאגדות פוגענית של כתות הרסניות. כי תופעת הכתות היא מחלה של העולם המודרני ואם לא נעצור תופעה זו, יהיו לנו עוד ועוד נפגעים ממנהיגים חולי נפש שרלטנים, פוגעניים ומסוכנים.
הכותבת הינה אמה של אלה גולן, אחת מנשותיו של גואל רצון
המאמר נכתב במקורו בדף הבית שלה בפייסבוק.
