המעבדה האנושית של ד"ר גלברט
   

ד"ר אורי גלברט, שמכנה את עצמו 'פרופסור אוקטבה,' מציע באתר האינטרנט שלו סדרת קורסים שהם "מסע אל היותך אדם ללא גבולות". בקבוצות שהוא מנחה מאז שנות השמונים, גבולות הם בדיוק הבעיה. גלברט, שהיה תלמידו של יוסף ספרא הגורו מקיבוץ נאות סמדר,  קיים יחסי מין עם חברות בקבוצות שהדריך, שלט בכל פרט בחייהם של חברי הקומונה שלו ובחר לגרור את חניכיו למקום של הכאב כדי להירפא. חלקם שילמו על כך מחיר אישי כבד. גלברט מכחיש את כל הטענות נגדו

 "שלושה שבועות לפני שקפצתי מחלון הדירה שלי שבקומה הרביעית, הפסקתי לקחת את הכדורים הפסיכיאטריים שלקחתי במשך שנתיים בגלל התקף פסיכוטי שעברתי. אורי אמר לי שגם הוא פעם השתגע, והסביר שהתרופות חוסמות אותי, ושלדעתו אני צריכה להפסיק לקחת אותן ולהפסיק את הטיפול הפסיכולוגי, כי הלימוד בקבוצה לא הולך ביחד עם טיפול כזה. שיתפתי אתו פעולה, כי חשבתי: 'הנה מישהו שיעזור לי.'  רציתי להגיע לקיבוץ נאות סמדר, אז אמרתי לעצמי:  אם אני הולכת לשם, אז עדיף שאעשה מה שהוא אומר לי.
"כשנפלתי למטה קרעתי את חוטי מערכת האזעקה של השכן. בעל בית-חרושת לתכשיטים. החבר שישן אצלי התעורר לקול האזעקות, ירד למטה וראה אותי שוכבת ונאנקת. אני לא זוכרת מזה כלום.  התעוררתי בבי"ח 'איכילוב' שבוע אחרי, כשהוציאו לי את הצינורות מהגרון. חשבתי שהיו לי הזיות על זה שנפלתי מחלון, ואז גיליתי שאלה לא הזיות וששבוע מהחיים נעלם לי. נתנו לי משככי כאבים, ומישהו קרא לפסיכיאטר שלי, והוא החזיר אותי לכדורים. במשך ארבעה חודשים לא יכולתי לזוז. כף הרגל שלי נשברה וגם הקרסול, האגן, הכתפיים, שני המרפקים ושני המפרקים של הידיים. חברים האכילו אותי, הייתי עם קטטר וחרבנתי במיטה. הרופאים לא האמינו שאוכל שוב ללכת.
"לבית-החולים הגיעו שוטרים כדי לבדוק אם החבר שישן אצלי דחף אותי או שניסיתי להתאבד. אמרתי להם שאני לא זוכרת, ולא סיפרתי להם כלום על הקבוצה או על אורי. במשך שנים אחר-כך לא סיפרתי על הקבוצה אפילו לחברים שלי. לא העליתי בדעתי לדבר על זה, אפילו לא חשבתי שמה שקרה לי,  קרה באשמתו של אורי. חשבתי ש'לא הצלחתי במבחן,'  כי לא הצלחתי להתגבר על הבעיות שלי.
"כעבור ארבעה חודשים, בחופשה הראשונה שלי מבית לוינשטיין, טלפנתי לאורי. הוא אמר לי: 'במה אני יכול לעזור לך? אז עניתי לו: אני לא יודעת, אבל אשמור את השאלה שלך במגרה, ויום אחד אענה עליה. היום אני כבר יודעת את התשובה. אני רוצה שהוא יפסיק להנחות קבוצות."

 
   

הוא תמיד אמר:
 'לאף אחד לא איכפת מכם,
גם לא להורים שלכם,
אתם לבד בעולם.'
גלברט

פרופסור אוקטבה
דלית (כל השמות בכתבה בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת) קפצה מחלון דירתה שברח' אלנבי בת"א באחד הלילות הקרים של ינואר .'95  היא עשתה זאת אחרי שנתיים בקבוצת המודעות, שהנחה ד"ר אורי גלברט, אז עדיין חבר קיבוץ נאות סמדר, שנתיים שבהן, לדבריה, מצבה הנפשי הרעוע ממילא רק הלך והידרדר. באותם שלושה שבועות לפני שקפצה, כשהיא ללא כדורים פסיכיאטריים וללא טיפול פסיכולוגי, ה'טיפול' היחיד שקיבלה היה מידי שתי צעירות מהקבוצה שבהנחיית גלברט, והן דרשו ממנה ללכת לישון ו"להתאמץ להירדם" באחד מחדרי הפעוטון שניהלו בתל-אביב. כשלא נרדמה, הן אמרו לה שהיא לא מתאמצת די.
לאחר ששמע על ניסיון ההתאבדות שלה, הורה גלברט לשאר החברים לנתק אתה כל קשר, אומרת מיקי, ששימשה כאם הבית של הקומונה באותם ימים. דלית, ,40  אמנית, הצליחה לחזור וללכת אחרי חודשים ארוכים של פיזיותרפיה בשילוב יוגה וכוח רצון אדיר. היא גם הצליחה להשתחרר בהדרגה מהתרופות הפסיכיאטריות, וכיום מצבה יציב, והיא חיה בסקוטלנד, בכפר קהילתי המבוסס על חקלאות אורגנית. לפני שבועיים נולדה בתה הבכורה.
גלברט: "דלית הייתה בקבוצות ועזבה. בחודש שהיא עזבה, שמעתי שהיא נפלה."
דלית אינה היחידה ששילמה מחיר כבד על השתתפותה בקבוצות של גלברט. בין השנים '98–'91 הנהיג אורי גלברט, פיזיקאי בהכשרתו, בקרב 25 חברי קבוצת המודעות שהנחה – רובם אקדמאים בתחילת שנות ה20-  לחייהם, חלקם הגיעו אליו בעודם קטינים – משטר של יראה ופחד, שחלק מהם שילמו עליו מחיר כבד.
משיחות שערכתי עולה שבסבלנות ובמיומנות ובעיקר בזכות הכריזמה העצומה שלו הפכו תלמידי גלברט תלויים בו. זה התחיל ב'91-  בהרצאות ובדינמיקה קבוצתית מתישה, שכינה אותה 'לימוד' שארכה עד השעות הקטנות של הלילה בדירתו בתל-אביב, התפתח כעבור כשנה וחצי למפגשים אינטנסיביים, כמעט יומיים, שנערכו בין חברי הקבוצה,  והסתיים בקומונה שהקים בווילה בת שתי קומות ברמת-החייל, שממנה יצאו מאוחר יותר לחיות על-פי דרכו בנאות סמדר.
בהרצאותיו דיבר גלברט על פיזיקה ומדע, הדריך אותם במדיטציה ודיבר על הצורך שבריקון האגו בדרך לשלמות הרוחנית המיוחלת. בדרך לאותה שלמות הוא המליץ לתלמידיו לנתק קשרים עם חברים מהעבר ועם בני משפחה ולא לדבר בינם לבין עצמם. 'דיבור מיותר,'  הוא קרא לשיחות חולין שאינן קשורות לתורה שלו, ומינה אנשים שהיו נאמניו כדי לרגל אחרי מי שחשד בהם שאינם נאמנים לו.
"זה היה תהליך מאוד ארוך,"  מספרת נועה, ,37  בעלת מקצוע חופשי, "וכולם נכנסו למצב של לרצות להיות התלמידים הכי טובים ולהתקרב לאורי. הוא תמיד אמר: 'לאף אחד לא אכפת מכם, גם לא להורים שלכם, אתם לבד בעולם.'  נוצרה אצלנו תחושה שאנחנו היחידים שמחפשים את האמת, וכל האנשים האחרים מבזבזים את הזמן שלהם. כל ה'לימוד' הזה גרם לי לעשות דברים, שלא הייתי עושה במצב רגיל. כדי להילחם באגו עזבתי את החיים שלי והלכתי לגור בקומונה, נתתי את הרכב שלי לקבוצה, ואם רציתי לנסוע בו, הייתי צריכה ללכת לסדרן העבודה ולבקש."
אבל גלברט לא הסתפק רק בתלותם הנפשית של חברי הקבוצה בו. לדברי מי שהתראיינו לכתבה, גלברט קיים יחסי מין עם שתיים מחברות הקבוצה. אלו היו יחסי מין בין בוגרים ובהסכמה, אם כי לדברי אחת מהן, סמכותו עליהם בשלב זה של הקבוצה הייתה מוחלטת. במקביל נאמר לי שגלברט אסר על שאר חברי הקבוצה לקיים יחסי מין או לכונן מערכות יחסים כלשהן. מכיוון שהיה איסור על 'דיבור מיותר' ורכילות ואף אחד לא נכנס לחדר שלו, איש לא ידע על מעשיו בזמן אמת, אלא בדיעבד.
כיום ממשיך גלברט להנחות קבוצות בתל-אביב באין מפריע. יש לו אתר אינטרנט, שבו הוא מכנה את עצמו 'פרופסור אוקטבה,'  וקבוצה המונה היום כ17-  חברים. עם כמה מהם נפגשתי באחת מהליכות הבוקר שלהם בפארק הירקון ובדירתו של גלברט ברחוב חדרה בתל-אביב. קבוצה נוספת מתחילה לפעול בימים אלה.
 
להתחכך בסכנה
בסוף שנות השבעים התחיל גלברט את תהליך ה'לימוד' שלו עצמו בקבוצת המודעות הירושלמית שבהנחיית יוסף ספרא ז"ל, שנפטר לפני כחודש ממחלת הסרטן כשהוא בן .74 ספרא הוא שהגה והקים את קיבוץ נאות סמדר שעלה לקרקע ב,'89-  והכשיר מנחי קבוצות נוספים, ביניהם את גלברט, כדי שילמדו חניכים, שמאוחר יותר ישתלבו בקיבוץ שהוקם לפי ערכי תורתו.
ספרא היה המנהיג הכריזמטי שהגה את שיטת 'לימוד-עצמו של האדם,'  שבה משתמש גלברט. מהכתבות שעסקו בספרא ובקיבוץ נאות סמדר ופורסמו בעיתון 'הארץ' בשנים '97–96' (שנים שבהן גלברט וקבוצתו גרו בקומונה ברמת-החייל ובקיבוץ), מצטיירת תמונה של מנהיג כריזמטי השולט בחניכיו ביד רמה.
בכתבות סופר, למשל, על חייל נח"ל שהצטרף לקבוצה, שהתחילה להיקבץ סביב ספרא ב-,'79 עזב אותה כעבור שנתיים במצב פסיכוטי ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי. לאותו חייל, כך נכתב, ניתן התפקיד לשמור על המסמכים של חברי הקבוצה שלו. המסמכים כללו בין היתר את ה'דוחות' שהכינו חברי הקבוצה, דפים כתובים המתארים בפרוטרוט את מחשבותיהם ואת מעשיהם ושהוקראו בפני הקבוצה, ואת רשימת המשימות שחילק ספרא לקבוצה שלו, ושאותן כינה 'ניסויים' והחשיב לחלק מרכזי בלימוד.

 

גלברט: "במפגש אני לא גבר, אז אני נמצא במצב מיוחד. אם אבא שלי היה רואה אותי שם, הוא לא היה מכיר אותי. כשנפתחים מרגישים דברים. אחד מרגיש את זה מהראש, אחד מרגיש את זה מהבטן. בחורה אחת בקבוצה אמרה שהיא מרגישה אותי דרך הואגינה שלה."

מיקי: "הרגשתי כאילו אני שוכבת עם אבא שלי, או משהו כזה. יחסי המין בינינו היו גם מין לימוד. תוך כדי הסקס הוא נתן לי הנחיות. בקטע של לפני האורגזמה הוא היה עוצר ושואל: "את מסוגלת עכשיו לעצור? את מסוגלת להסתכל על המחשבות שלך?"


חלק מהניסויים כללו לשקר לאנשים זרים, לנתק קשרים עם חברים מהעבר עד כדי התנכרות והתעלמות ושינויים בהרגלי החיים, שחברי הקבוצה התבקשו לעשות, אפילו בדברים שוליים לכאורה, כמו צחצוח השיניים. וגם אי-ביטוי רגשות, חיוביים או שליליים. כל זה, לפי ספרא, היה אמור להוביל אותם למודעות עצמית על-ידי ריסוק 'הטייס האוטומטי' שלהם: ההרגלים, דפוסי החשיבה, האישיות. "אני רואה את הזולת יותר טוב ממה שהוא רואה את עצמו," הבטיח להם ופסק: "בשביל הלימוד צריך להתחכך בסכנה."
ב '89- עלה קיבוץ נאות סמדר לקרקע. שמונה שנים אחר-כך, כשחבר קיבוץ צעיר התאבד בתלייה, שוב עלה ספרא לכותרות. בכתבה שהתפרסמה אז הועלו טענות, הובאו הכחשות, אבל החיים בנאות סמדר שבו למסלולם. במאי '98  הופרעה שלוות הקיבוץ בגין סיפורים, שגלברט קיים יחסי מין עם חברות בקבוצה שהדריך. זמן לא רב אחר-כך מצאו עצמם חברי הקבוצה והמדריך מחוץ לקיבוץ.
דלית ברקן, מזכירת נאות סמדר, מוסרת בתגובה: "אורי היה בנאות סמדר ועשה קבוצה על דעתו ועל אחריותו."  בנוגע לכך שגלברט קיים יחסי מין עם חברות בקבוצתו היא אומרת: "אנחנו לא עוסקים ברכילות כזאת."
האם הקיבוץ הגלה את אורי גלברט?
 ברקן: אני לא מכירה סיפור כזה. אנחנו לא קשורים לכל מה שזז בסיפורים האלה. אנחנו גם לא רוצים להיות קשורים. גם מול לשון הרע בכתבות שהתפרסמו על יוסף (ספרא,(  לא היה לנו מה לעשות. אורי גר אתנו ואחר-כך הוא עזב. אנחנו לא העזבנו אותו, ולא קיבלנו דיווח על מה שהוא עושה. הבנאדם בא אתנו מירושלים וגר פה, אני לא אומרת על אורי כלום. אף אחד לא התערב לו בקבוצה."
גם גלברט מכחיש שהוגלה מנאות סמדר. לטענתו, עזב את הקיבוץ, "כי הייתה לי חברה בתל-אביב,"  וחברי הקבוצה שהדריך עזבו, "כי כל אחד הלך לדרכו. נאות סמדר זה מקום סימפטי. מה פתאום הגליה"? 

נישואים פיקטיביים
גלברט אינו נוהג לדבר על עצמו ומעדיף לטשטש את העובדות הנוגעות בו ובעברו. הוא אומר שעשה דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים (באוניברסיטה לא נמצאה אסמכתה לכך, א"ק,(  שהתגרש, שמכר את דירתו הירושלמית וחי מהכסף במשך 20 שנה.
 ב,'89-'86-  כשהיה חניך בקבוצת הלימוד של ספרא, עבד גלברט גם כמורה ל'חשיבה חוקרת' בבית-הספר למחוננים בויאר שבירושלים, ובעצם לימד קטינים את מה שלמד מספרא, אם כי במינונים נמוכים יותר. "התחלתי ללמוד אצל אורי כשהייתי בכיתה י"א, תלמיד במגמה לפיזיקה," מספר רמי,  ,33 שלמד אז בבויאר, המשיך ללימודי הנדסה בטכניון, וב'91-, הצטרף לקבוצה של גלברט בת"א. "בתחילה זה היה שיעור בחירה מן המניין, ששילב מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה ואמנות. הוא הצליח, כנראה, לשכנע את הנהלת בית-הספר להכניס את כל הנושאים האלה לשיעור שלו, כי הוא אדם מאוד מוכשר עם כושר שכנוע לא רגיל. היינו 25 תלמידים שלמדו אצלו, ובשלב מסוים, אחרי כחצי שנה, הוא גם הצליח לשכנע את המנהל להעביר את השיעורים האלה לבית שלו. כשהפגישות היו אצלו בבית, זה הפך מפעם לפעמיים בשבוע. הוא אמר שהוא עושה את זה בהתנדבות, מרצון טוב. הפגישות התחילו להיות ארוכות ומרתוניות, חמש-שבע שעות, עד 12 בלילה. הוא אמר שאנחנו באים ללמוד בשביל הכיף, לא כי חייבים."
אהרון רנן, מנהל ביה"ס בויאר בין השנים:'90–'87  אני זוכר את גלברט באופן עמום, אבל היה אצלנו גם מורה שהעביר שיעורים בספרות בבית הפרטי שלו, כך שהעובדה שגלברט לימד בביתו הייתה מיוחדת, אבל לא מאוד חריגה. אם היה בשיעורים שלו משהו חריג, הייתי זוכר את זה."
רמי מספר שבשיעורים של גלברט, שהפכו לפגישות, לא היו עבודות ולא היו מבחנים. "אורי דיבר על זה שהמין האנושי במצב רע והעולם רע," מספר רמי. "כשמדובר באדם צעיר, זה מערער את מערכת המושגים שלו. לאט-לאט התחילו דברים מעבר ללימודים: 'הליכות משך' ביער ירושלים בלילה או לפנות בוקר, וישיבות שקטות למשך חצי שעה בתחילת כל מפגש."
 את 'הליכת המשך' גלברט מגדיר כסוג של מדיטציה. זו הליכה קבוצתית בקצב אחיד, שלדברי גבי זוהר, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בחברי כתות, "אין אתה בעיה כשהיא נעשית במינון נכון. הבעיה נוצרת כשזה הופך להיות תהליך של סוגסטיה. תהליך סוגסטיבי נעשה בדרך כלל על-ידי מנהיג הכת או המורה הרוחני של הקבוצה. כשסוגסטיה כזאת נעשית באופן קבוצתי, יש לה עוצמה יותר גדולה מאשר כשהיא נעשית באופן פרטני."
רמי, שאובחן לדבריו כסובל מפוסט-טראומה כתוצאה מהחברות בקבוצה, טוען ש"ההליכות המדיטטיביות יוצרות מצב שברגע שאתה נכנס אליו, כל המסכות שלך יורדות, ואתה הרבה יותר פתוח לקבל דברים. אורי התחיל לדבר על כל מיני פילוסופיות ופסיכולוגיות בגרוש, כל מיני תאוריות ואידאולוגיות. הוא אמר שהמדינה זה 'הם' ולא 'אנחנו,'  אמר לבנות להשתחרר מהצבא והציע להן להתחתן בנישואים פיקטיביים. לאחת מהן הוא הציע להתחתן אתו. הוא גם התחיל לרדת על בני-אדם. אני זוכר שהייתה תלמידה שחטפה התמוטטות והיסטריה מכל הסיפור הזה והתחילה לבכות."
אף אחד בבית הספר לא ידע?
אחרי מה שקרה עם הבחורה, התחילו להיות כל מיני השגות. המנהל בא לפגישה, ואורי היה נחמד אליו ונתן לו אירוח נחמד, והוא כנראה הפסיק לחשוד.
גלברט: "בבויאר לימדתי משהו שפיתחתי שנקרא 'חשיבה חוקרת.'  זה לא קשור ל'לימוד עצמו של האדם' של ספרא. עשיתי להם סוג של הליכות בוקר, כדי שיהיו להם פתיחות ותשומת לב, התעוררות לעצמם, דברים פשוטים של מודעות. פתחתי אותם לטבע, לעצם היותם אנשים שמתבוננים."

מורה רוחני, יוסף ספרא
צילום ארכיון: רות עמר

עוצמות של כאב
רמי, שהיה עתודאי, סיים את לימודיו בבויאר ולמד לימודי הנדסה בטכניון. כשהתגייס לצבא ליחידה מסווגת, טלפנה אליו בת מחזור שלו מבויאר, שגם למדה אצל גלברט, והציעה לו להגיע לקבוצה החדשה בת"א. באותם ימים, כשהקיבוץ הטרי נאות סמדר היה בן שנתיים, התגבשה שיטת גיוס החברים החדשים אצל ספרא. המטרה: הקמת קיבוץ ברוח  'לימוד-עצמו של האדם.'  הדרך: השתתפות ארוכת-טווח בקבוצות לימוד שהנחו שלושה מתלמידיו: רות מכלוף בירושלים, דלית ברקן (היום מזכירת הקיבוץ) ואורי גלברט בתל-אביב.
כבר לא היית תיכוניסט אלא אדם בוגר. איך מצאת את עצמך שוב תחת השפעתו של גלברט?
רמי: החוויה בבויאר עם אורי השאירה אותי עם תחושה, שיש לי בעיות ומוטיבציה לטפל בהן. אורי מוכשר מאוד בזיהוי חולשות של אנשים, ואצלי הוא זיהה חוסר אסרטיביות והעצים את זה, הוא קלט את זה מיד, וזה לא תרם לביטחון העצמי שלי.
גלברט השתמש בשיטות של ספרא ושדרג אותן. כמו שהוא עצמו הסביר במהלך הפגישה עם חברי הקבוצה החדשה, שבה נכחתי לאחרונה: "לי לקחה העבודה הזאת הרבה שנים. התחלתי בארץ במרחב לימוד מיוחד שנוצר בירושלים. אלה היו דברים סודיים. אף אחד לא ידע אותם, אף אחד לא דיבר על זה בכלל. הייתי בקבוצה הרבה שנים. וכשאני מסתכל אחורה לשנות השבעים, הרבה דברים קרו אצלי, ואם המנחה היה מדריך אותי אחרת, זה היה מתרחש אצלי הרבה יותר מהר. כאן תלמדו להתקרב לעוצמות של כאב, זה כמו אצל רופא שיניים."
"הניסויים הפכו להיות יותר ויותר כבדים,"  אומרת נועה,(37)  ודלית ומיקי מאשרות. "בהתחלה הוא אמר לשים לב מהי המחשבה הראשונה שלנו, כשאנחנו קמים בבוקר, או באיזו דרך אנחנו בוחשים את כוס התה שלנו. אחר-כך זה היה להיכנס למסעדה ולהזמין כוס יין ומלפפון חמוץ, לבקש ממישהו להעביר אותנו את הכביש ולבחון איך אנחנו מרגישים. הוא גם טפטף לנו שזוגיות זה דבר מאוד מעוות, ומין זה בריחה. הכול הפך למעבדה, ובאיזשהו שלב לא היו לנו הרבה חיים מעבר לקבוצה. אני זוכרת שכשהיינו כולנו יחד במסעדה, פתאום נכנסה מישהי שאני מכירה ואמרה לי שלום והתעלמתי ממנה, כי זה מה שהייתי צריכה לעשות".
מיקי,34  הגיעה לקבוצה בהשפעת בן-הזוג שלה, ששמע על גלברט מחבר. כיום היא נשואה, אם לשניים ומתגוררת באחת הערים בגוש דן. "הייתי מאוד מיין-סטרים,"  היא מספרת, "הייתה לי עבודה שאהבתי ובן-זוג שאתו עמדתי להתחתן. אורי משך אותו בפאזה המדעית. הוא דיבר על תורת הקוונטים ועל היקום, זה נראה אחרת לגמרי ממה שהתברר בהמשך. אלה היו שיחות ששילבו בין פיזיקה, פילוסופיה ומשמעות החיים. הוא התחיל את המפגשים בהקראה מתוך חומרים שונים, הוא לא אמר מה המקורות שלו, וזה נראה כאילו הוא המציא הכול. בהתחלה הייתי צופה מן הצד, אחר-כך הוא נתן לכל אחד את התפקיד שייתן לו משמעות בקבוצה. אותי הוא הכין לתפקיד של אם הבית."
כעבור כשנה וחצי, בשנת'93  בערך, סיפר להם גלברט בכמה מילים על נאות סמדר. הלימודים נמשכו והפכו יותר ויותר אינטנסיביים, ודלית, שהגיעה לקבוצה מלכתחילה במצב לא טוב, התחילה להרגיש כבר אז שהיא נשברת. "למדתי במדרשה לאמנות ברמת-השרון, ומבחוץ הדברים אצלי נראו בסדר. אבל אני בן-אדם רגיש, הרגשתי דברים יותר חזק, פחדתי להשתגע. אני יודעת שפחדתי להתמודד עם הכאב שהיה לי בפנים, עם כל הדברים שאתם לא התמודדתי בחיים ושטיפול פסיכולוגי טוב אמור לתת לך כלים להתמודד אתם. פחדתי ממוות, לא ידעתי מה הולך אתי."
אמה של דלית, בת יחידה להורים ניצולי שואה, מתה כשהייתה בת .12  אביה נפטר מסרטן כשהייתה בת .20 הרקע הקשה הזה וכאב הבדידות הועצמו ולובו על-ידי גלברט, עד שלבשו בעיני רוחה ממדים מפלצתיים. "היה דוח שכתבתי, בו אורי אומר לי שאף אחד לא אוהב אותי. זה משהו שזעזע אותי, בכיתי יום שלם. התעניתי. הוא אמר שצריך להיות במקום של הכאב כדי להירפא, ואני לא נרפאתי. גם לא כשהפסקתי לקחת את התרופות. החבר שישן אצלי ומצא אותי אחר-כך, נעל את הדלת כי הייתי יוצאת לרחוב ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. הייתי בתוך הכאב וחיפשתי דרך החוצה, חיפשתי רמז להיאחז בו ולא מצאתי. כשהייתי מיואשת התקשרתי אליו, והוא אמר לי 'את לבד עם זה' ".
גלברט טוען שאינו זוכר דבר מכל זה. הוא לא זוכר מישהי שהפסיקה לקחת תרופות בהמלצתו ולא ניסיון התאבדות. "אני לא יודע על מה את מדברת," אמר בתגובה. "תזכירי לי על איזו תקופה בכלל את מדברת? אני לא זוכר בכלל מה שקרה, זה היה בתקופה מאוד ישנה."
יכול להיות שאמרת לחברי הקבוצה שלך שעליהם לנתק קשרים עם ההורים, החברים, המשפחה?
אני לא יודע על מה את מדברת.

נועה: "הניסויים הפכו להיות יותר ויותר כבדים. בהתחלה הוא אמר לי לשים לב מהי המחשבה הראשונה שלנו כשאנו קמים בבוקר, או באיזו דרך אנו בוחשים את כוס התה שלנו. אחר כך זה היה להיכנס למסעדה ולהזמין כוס יין ומלפפון חמוץ, הכל הפך למעבדה."

רמי: "הוא אמר שהמדינה זה 'הם' ולא 'אנחנו', אמר לבנות להשתחרר מהצבא והציע להן להתחתן בנישואים פיקטיביים. לאחת מהן הוא הציע להתחתן איתו. הוא גם התחיל לרדת על בני אדם. אני זוכר שהיתה תלמידה שחטפה התמוטטות והיסטריה מכל הסיפור הזה והתחילה לבכות."

הכול סיפורים
לאחר ניסיון ההתאבדות שלה יצאה דלית מהתמונה (רק כעבור שנים פגשה באקראי את מיקי ואת נועה וסיפרה להן מה קרה לה), וגלברט החל מדבר על בית משותף, שבו יגורו רוב חברי הקבוצה. מיקי, שכעבור זמן קצר בקבוצה נפרדה מבן-זוגה, נבחרה על-ידיו לנהל את הבית, אבל היחסים לא נגמרו בזה.
מיקי: "נפגשנו הרבה פעמים בארבע עיניים אצלו בדירה. זה היה להכנת ארוחת צהריים או ארוחת ערב, עם שיחה ארוכה שמגלגלת כל מיני אפשרויות עתידיות שיהיו. הוא היה מתייעץ אתי, ולפעמים היינו נכנסים לתוך היחסים האישיים שלי."
זה היה קשור ללימוד שלך?
גם. אבל זה היה גם חלק מההתפתחות הרומנטית בינינו. אני ממש הדחקתי, אני רק זוכרת שהוא דיבר על השפתיים שלי.
 זה לא נראה לך משונה?
 לא, כי הוא הכין אותי לנהל את הבית והייתי מרותקת. הוא מאוד עניין אותי, הערכתי אותו. מאוד רציתי שיהיה כבר הבית הזה. הוא נתן לי להרגיש מוחמאת, הרגשתי שותפה. אז הוא עוד לא נגע בי. הנגיעות התחילו רק בבית המשותף.
בית דו-קומתי ברמת-החייל נבחר לשמש את הקומונה שמנתה 11 איש. סדר היום היה קבוע וכלל השכמה בארבע בבוקר על-ידי התורן היומי, שהכין לכולם דייסת סולת, ישיבה שקטה מול האח שבסלון, הרצאות, עבודה בחוליות ומחקר בנושא היין. לגלברט, שבמשך השבוע גר בנאות סמדר והגיע לקומונה רק לסופי-שבוע בטיסה, היה חדר שינה מרווח בקומה השנייה. "הייתה טלוויזיה רק שם,"  נזכרת מיקי, "שם גם היה הארכיון עם כל הדוחות שלנו. זה היה קודש הקודשים,  הוא לא הרשה לאף אחד להיכנס. כל היתר גרו שניים-שלושה בחדר."
התפקיד של מיקי היה לפקח על הנעשה בקומונה וליידע את גלברט בכל דבר. "אם אנשים התחילו לטייל בחוץ ולצאת, מיד הייתי מספרת. הייתי צריכה גם לפקוח עין על בן-זוגי לשעבר שלא ייצא לבלות, כי היה אסור, והעברתי כסף לבעל הדירה. הכסף הופקד לחשבון האישי שלי וירד משם. אורי גם העביר אותי לחדר של נועה, ממנה הוא מאוד פחד, כדי שארגל אחריה."
איך התחילו יחסי המין ביניכם?
אני זו שהסיעה אותו משדה דב, כשהוא היה מגיע מנאות סמדר, והיה לנו הרבה זמן לדבר בדרך. ואחר-כך גם בחדר שלו. באיזשהו שלב התחלנו גם לדבר על הקטע של המשיכה המינית. הוא אמר שמהתחלה מצאתי חן בעיניו. אחר-כך היו נגיעות ביד, בכתף, ופעם אחת כשהגענו לבית, הוא שכב במיטה ואמר לי 'בואי שבי לידי.'  ישבתי לידו. ואז הוא התחיל להפשיט אותי והייתי בהלם. שכבתי אתו והרגשתי כמו בסצנה מסרט. הרגשתי כאילו אני שוכבת עם אבא שלי, או משהו כזה. יחסי המין בינינו היו גם מין לימוד. תוך כדי הסקס הוא זה שכיוון. החליט על הקצב ועצר,  אני הייתי די פאסיבית. הוא נתן לי הנחיות. בקטע שלפני האורגזמה, הוא היה עוצר ושואל: 'את מסוגלת עכשיו לעצור? את מסוגלת להסתכל על המחשבות שלך?
חשבתי שהוא רוצה ללמד אותי דברים, כי כל נושא הקשר שלי עם גברים עלה תוך כדי. הסקס בינינו היה טיפולי כזה וארך תמיד כמה שעות. הוא שאל אותי שאלות לגבי בן-הזוג שלי, והייתה סיטואציה שבכיתי, והוא היה התומך והמלטף ואמר 'תבכי, ילדה, אני כאן.'  הוא היה האבא שלי, הוא היה הבן-זוג שלי, הוא היה הכול. זה היה ברור שאני לרשותו. היה מישהו שסימפטתי, והוא הציע שאביא אותו וש'נלמד' אותו יחד. הייתה גם בחורה שהוא רצה שניסע אליה.
היו אחרות?
היו עוד שתיים כאלה, מדי פעם הוא דיבר אתי על המגעים שלו אתן. הוא לא אמר 'שכבתי אתן,'  הוא אף פעם לא הגדיר את זה ככה. על אחת מהן הוא אמר שהוא ניסה לעזור לה ושיש לה עכבות. אורי לא היה חייב דין וחשבון לאף אחד. לא היה גם מקום לשאול אותו שאלות פרטיות, כי לא באתי אליו כמו אל אדם פרטי אלא כמו אל מורה.
אפשר לטעון שמדובר ביחסי מין בהסכמה. לכאורה הוא לא כפה עלייך כלום.
נכנסתי אתו למיטה, כי הייתי שטופה לגמרי בכריזמה שלו. אם הייתי מרגישה מלכתחילה שמדובר בניצול,  לא הייתי נותנת לזה לקרות. האמנתי בו לחלוטין.
 בתגובה לשאלה אם שכב עם שתיים מחברות קבוצתו, ענה גלברט: "נו, באמת. לא."
יש לי עדות של בחורה מהקבוצה שלך שטוענת ששכבת אתה.
גלברט: אני לא יודע על מה את מדברת. הכול סיפורים.
מה מכשיר אותך להנחות קבוצות?
בהנחיית קבוצה אין שום דבר פסיכולוגי, כי הקטע המרכזי הוא שבנאדם מסתכל ביומיום שלו. אני לא גורו, אני מנחה את הבנאדם למצוא את הדרך שלו.

אני לא גורו, אני מנחה את הבנאדם למצוא את הדרך שלו, גלברט

 ניסוי היעלמות
ב,'96-  לפני פירוק הבית המשותף, שיכלל גלברט את שיטותיו. הוא ביקש, למשל, מכל אחד מהאנשים לכתוב על בריסטול בטוש שחור עשר עובדות שחורות על עצמו.  הבריסטולים מוסגרו ונתלו מעל למיטות. מלבד זה הוא הפחית את שעות השינה, מה שבוודאי תרם לתחושת חוסר השליטה אצל חברי הקבוצה. נועה: "בחודש האחרון היה אסור כמעט לישון, רק שעתיים-שלוש בלילה."
רמי, ששירת בקבע, לא גר בבית המשותף, אבל לקח חלק בכל הפעילויות. "הייתי יוצא מהיחידה, נוסע למפגשים שנמשכו עד שעות הלילה המאוחרות, ובשלוש-ארבע לפנות בוקר חוזר לתחנה המרכזית, מנמנם שעה-שעתיים ונוסע בחזרה למחנה. זה פגע לי בתפקוד והוריד את המוטיבציה שלי לעשות דברים בצבא. הייתי קצין עייף ומבולבל, ביקשתי להשתחרר משירות הקבע, אבל לא שחררו אותי."
נועה ומיקי, שהודחה מתפקידה כאם בית והפכה מרירה, החלו לחוש אי-נוחות בקרבת גלברט, וערב אחד הן חמקו לחנות 'המטייל' וקנו כרטיסים להודו. "אני בחיפוש אחר חבל לטפס החוצה מכאן,"  כתבה נועה ביומנה, "ההקלה שאורי סיפר שעוזבי לימוד מרגישים, כבר עומדת באוויר ." הן ארזו בלילות, כדי שאיש לא ירגיש, ולילה אחד נעלמו ונסעו. "זאת הייתה כמו יציאה מהכלא,"  אומרת נועה. "לקח לי שנים להתאושש מהתקופה הזאת."
מיקי: "פחדתי שאחד מחברי הקבוצה, שהיה נאמן במיוחד לאורי, יתפוס אותנו ברחוב ויהרוג אותנו. פחדתי שאורי יתנקם בי. למרות זאת עדיין הרגשתי נאמנות כלפיו. עברו שנים עד שזה נעלם."
במארס '96 החליט גלברט לפזר את הקבוצה למשך חצי שנה. הוא קרא לזה 'ניסוי היעלמות,'  לדברי נועה. העיתוי שנבחר לא היה מקרי. באותו זמן החלו להתפרסם הכתבות על נאות סמדר ועל ספרא. אורי דאג שבפני כל אחד מחברי הקבוצה יוקרא מסר אחיד שאמר,  כפי שכתבה נועה ביומנה: "לאור מעקב שעשיתי אחר מצבך ומבט ללא פשרות, ברור כי אתה לא יודע מה אתה עושה פה וצריך להתחיל מחדש. החלטתי להקים קבוצה חדשה, ואתה מועמד אפשרי לקבוצה הזאת. אם תהיה מעוניין, תקבע פגישה."
גלברט הקים בתל-אביב קבוצה חדשה שמנתה כשבעה חברים. לאחר פירוק הקבוצה הוותיקה נעלמו כל הדוחות האישיים, שכתבו החברים עם שמם בראשית כל עמוד. נותרו רק היומנים האישיים שנשארו אצל מיקי ונועה, שתכננו בריחה. לדברי רמי, הודיע גלברט לחברי הקבוצה שהוא פותח קרן לסיוע לדרי הבית המשותף לשעבר. כל אחד נתבקש לתרום ל'קרן' סכום מסוים. רמי תרם 2,000–1,000 שקל, הוא לא זוכר בדיוק. נועה התבקשה לתרום כל חודש 1,000–500  שקל לחשבון בנק, שמספרו על פתק צהוב בכתב-ידו של גלברט שמור אצלה עד היום. היא לא העבירה לשם גרוש.
אחרי פירוק הבית עבר רמי התמוטטות נפשית. במשך שבוע היו לו הזיות על כוחות האור והאופל שמניעים את העולם ועל נשר ענקי. כעבור שבועיים טלפן לאורי. "אמרתי לו שאני רוצה לחזור לקבוצה,  וכשנפגשתי אתו הוא הציב תנאים ואמר: 'תתחיל עם מישהי, אחרת אתה לא חוזר.' אני טיפוס סגור וביישן. האופן שבו הוא הציג את זה הפך הכול, לדעתי, למין ניסוי בבני-אדם. זה הוביל אותי למצב שחצי שנה אחר-כך עברתי עוד התמוטטות ותכננתי התאבדות. חשבתי שאני הולך להתאבד, וכבר שמתי מחסנית בתוך הנשק, ואז התקשרתי לאורי. אני לא יודע מה אורי הבין שעלול לקרות לי. מה שאני זוכר, זה שביקשתי לפגוש אותו, והוא אמר לי: 'אתה לא יכול לבוא לנאות סמדר.'  הוא שלח מישהו לפגוש אותי, אבל חיפף אותי.  אחר-כך אמרו לי שהקבוצה התפרקה. כולם ניתקו אתי קשר ולא תמכו בי, לקח לי שנים לנקות את עצמי מהאידאולוגיה הזאת."
כעבור חצי שנה,  בנובמבר,'97  עברו שתי הקבוצות, פליטי הוותיקה וחברי הקבוצה החדשה, לגור בנאות סמדר. מעמדם לא היה ברור. 'האורחים,'  כינו אותם חברי נאות סמדר. אורי עבד ביקב, את השיחות הקיבוציות שהתקיימו בסוכה דמוית החרוט שבמרכז הקיבוץ, הנהיג יוסף ספרא, והסיפורים על יחסי המין של אורי עם הבנות התחילו לצוץ.
נילי,,35  שלא גרה בבית המשותף ברמת-החייל, אך השתתפה במפגשי הקבוצה ועברה אתה לנאות סמדר, עברה כתוצאה מההתפכחות שלה התמוטטות נפשית. "תמיד ראיתי באורי דמות אבהית, ופתאום הרגשתי בגידה מאוד קשה. כמו בגידה של הורה. אמרתי שוב ושוב שאם אורי פישל, הקיבוץ צריך לקחת אחריות. באיזשהו שלב קיבצו את כולנו ואמרו לנו שכל האורחים צריכים לעזוב. ברור לי שזה היה כיסוי תחת לקיבוץ. אמרו שאורי התרחק מזמן מהדרך של הקיבוץ, שהייתה לו דרך משל עצמו."
כאמור, בסופו של דבר גלברט והקבוצה עזבו את נאות סמדר, ומאז אין שם קבוצות לימוד.
דלית ברקן, מזכירת נאות סמדר, למה פוזרה הקבוצה של גלברט?
כל מתנדב שבא מקבל היום מכתב, ואז זה היה בע"פ, שהוא היה פה שנה והוא מתבקש לעזוב.

רמי: "אמרתי לאורי שאני רוצה לחזור לקבוצה, וכשנפגשתי איתו הוא הציב תנאים ואמר: 'תתחיל עם מישהי, אחרת אתה לא חוזר.' אני טיפוס סגור וביישן. האופן שבו הוא הציג את זה, הפך הכל לדעתי למין ניסוי בבני אדם. חצי שנה אחר כך עברתי עוד התמוטטות ותכננתי התאבדות."

דלית: "כעבור ארבעה חודשים, בחופשה הראשונה שלי מבית לוינשטיין, טלפנתי לאורי. הוא אמר לי: 'במה אני יכול לעזור לך?'  עניתי לו:אני לא יודעת, אבל אשמור את השאלה שלך במגרה, ויום אחד אענה עליה. היום אני כבר יודעת את התשובה. אני רוצה שהוא יפסיק להנחות קבוצות."

דרך הוואגינה
חמש שנים עברו מאז, וגלברט ממשיך לפעול. באתר האינטרנט שלו, המופיע תחת הכתובת INNER TRUTH)  - אמת פנימית,(  הוא מציע סדרת קורסים בשם  'אמנות החקירה וההתבוננות, מסע אל היותך אדם ללא גבולות,'  שבמהלכם יתאפשר "מגע עם המהות הראשונית שבך ." למעוניינים מצורף מספר הפלאפון של 'אורלי .' טלפנתי. על הקו הייתה צעירה בשם אחר, שקבעה אתי פגישה בבית-קפה ברמת-גן בתשע וחצי בערב. כשהגעתי, המתינו לי שתיים, שנראו בשנות העשרים המאוחרות. הן ביקשו לדעת פרטים על חיי ולא סיפקו כל אינפורמציה. רק אמרו שיש קבוצת מודעות בת כ20-  אנשים, שפועלת כבר שנתיים ביחד עם מנחה, ועכשיו מתגבשת קבוצה נוספת. העניין הכספי לא עלה.
 לפי אופי השיחה היה די ברור שהן אמורות לשאול ואני לענות. דיברתי על יכולת ההלקאה העצמית שלי,  והבנות התחפרו בה שעה ארוכה, דיברו על הסבל ועל הריקנות של חיי. שיתפתי פעולה, ואחרי שעתיים של שיחה שבהן הצהרתי שאני חייבת שינוי מהותי, אמרו שיטלפנו להזמין אותי לפגישת ההיכרות הקבוצתית. כעבור כמה ימים טלפנה אחת מהן והזמינה אותי לפגישה שתיערך במוצ"ש.
בפגישה המתישה שארכה ארבע שעות בדירתו הצנועה של גלברט ברחוב חדרה בתל-אביב, נכחו כש12- משתתפים, רובם בני עשרים פלוס וביניהם שני גברים בגיל העמידה. הם ישבו על מזרנים בסלון, הקטורת בערה, וגלברט נקב בשמותיהם הפרטיים. בכניסה היה מדף במבוק לספרים, בין היתר ספר על היטלר. המטבח והשירותים-מקלחת גם הם דלים. בין הנוכחים לא היה ברור מי חדש ומי ותיק, והתחושה הייתה של עמימות מכוונת. גלברט לבש שרוואל שחור וטריקו ופקד על כולם לעצום עיניים ולפעול לפי הנחיותיו. מדיטציה מודרכת. בתום 40 דקות הוא אמר: "נעבור אחד-אחד. מה עבר עליו, מה זה אמר לו. מי אני? האם אני זה המחשבות שלי"?
הוא פנה לגבר צעיר, שאתו כבר נפגש בעבר לפי תוכן השיחה. "גיליתי שאני לא מה שחשבתי שאני,"  אמר הגבר. "אני קולט את מה שאתה אומר. אתה אומר לי שגילית שם פחד,"  אמר אורי. ואז התחילה שיחה ארוכה וקודרת על פחד וסבל, שבסופה פנה אליי אורי במפתיע ושאל: "מה אתך? מי את? האם אני זה הגוף שלי? תרגישי את האצבע שלך שנוגעת בסנטר ואת החיוך שפתאום נפתח. התחושה הפנימית הזאת היא מבט ולא מחשבה. בעזרת הלימוד רואים שיש מבט ולא רק מחשבה. מי שעושה לך צרות בחיים, זה המחשבות. הן מייצרות מצבים של סבל."
 כעבור כמה ימים מטלפנת אליי אחת משתי הבוחנות שלי ומזמינה אותי לפגישה עם אורי. שוב בבית-קפה, הפעם בכיכר המדינה. היא לא מסבירה את מטרת הפגישה. גלברט מגיע לפגישה בז'קט ג'ינס ובסנדלים. חיוכו חביב, חתולי. דבריו לפעמים סתומים, ניכר כי הוא משתמש באינפורמציה שקיבל עליי מהבנות, מנסה להוליך אותי להכרה שאני חייבת שינוי, שאני לא בסדר. "בפגישה כזאת אני יכול להיות גם גבר," הוא אומר, "במפגש אני לא, אני יותר ניטרלי."
מה זאת אומרת?
אני בנאדם רגיל.
 
אתה לא תמיד גבר?
לא במפגש, אז אני נמצא במצב מיוחד. אם אבא שלי היה רואה אותי שם, הוא לא היה מכיר אותי. כשנפתחים מרגישים דברים. (בשיחה נוספת אתו אמר לי: "אחד מרגיש את זה מהראש, אחד מרגיש את זה מהבטן. בחורה אחת בקבוצה אמרה לי שהיא מרגישה אותי דרך הואגינה שלה.("
אני חייבת לומר שתהליך הקבלה לקבוצה נראה לי מוזר.
זה מוזר. פתאום את פוגשת בנות צעירות יפות, שמדברות אתך עלייך. אני עושה את זה מ.'78-  הגעתי לתל-אביב לפני ארבע שנים ללא כסף. נגמר לי הכסף אחרי 20 שנה. אני הוצאתי את עצמי לפנסיה בגיל .30  מכרתי את הדירה שלי וחייתי ככה.
דירה בת"א?
במקום אחר. לא אכפת לי לדבר על עצמי, למרות שהנושא זה את. מה את מחפשת? נשארה בך הרבה חיות, הרבה פעמים חיות כזאת הולכת נגד הבנאדם. את משתמשת בה להלקאה עצמית. מי שיש לו פחות חיות, מלקה את עצמו פחות.
אתה מציע לי לכבות את החיות שבי?
אני לא מציע כלום. הרבה אנשים לא יודעים לגעת בכאב, שם נמצא הילד הפנימי.
יש מקומות שאם אגע בהם, אתמוטט.
עזבי את זה. זו תחנה מאוד רחוקה, שמגיעה אחרי שנה. בואי נחליף נושא. כולכם באים אליי במצב של נזקקים.
ואתה?
מה פתאום. אני כבר מזמן לא נזקק. כשאת מתחילה להיות לא נזקקת, את מתחילה לחיות.
בסיום הפגישה הציע לי גלברט דובדבן: הליכה קבוצתית בפארק הירקון ביום חמישי בשש בבוקר. כשהגעתי, התאספו שם כבר שבעה אנשים, ביניהם הצעירה שהכרתי. אף אחד לא פנה אליי, אפילו לא ב'שלום.' הבעת פניהם אטומה. הם לא מחייכים, שום שריר בפניהם לא זז. גלברט חילק אותנו לזוגות, הוא ואני הובלנו. "כל זוג יצעד כגוף אחד,"  אמר ולחש לי: "תרגישי את הכוח שבקבוצה."
 לא הרגשתי כלום חוץ מאשר את הניסיונות של גלברט להוביל אותי. הוא הגביר קצב, האט ושוב הגביר, כשאני משתדלת להתאים את עצמי אליו. כשצועדים שאננים מדיי עברו מולנו, הוא צעק. מי שצעק אחריו זכה לקריאות עידוד מצדו. "תצעקי גם את, זאת עוצמה,"  לחש. אחרי שעה של הליכה כזאת ביקש מכל אחד להגיד מה הרגיש. השיחה, איך לא, עסקה שוב בפחד. "היה לי נורא נעים,"  העזתי להגיד.
"אנחנו לא מתעסקים בנעימות, אלא באמת,"  אמר גלברט.
כעבור כמה ימים התקשרה צעירה אחרת. היא הזמינה אותי לשיעור הקבוצתי הראשון וביקשה את התשלום הראשון: 400 ש"ח לחודש של 'לימוד.'
אחת מחברות הקבוצה הנוכחית של גלברט מספרת שלאחרונה החלו להתעורר אצלה ספקות ביחס ל'לימוד,' זאת בעקבות מה שהיא תופשת כמצוקה נפשית של צעירה מהקבוצה ותגובתו של גלברט לכך. "לפני פסח נסענו למצפה-רמון," היא אומרת, "ואחרי שחזרנו הקריאה נ' את הדוח שכתבה שם בזמן ה'התבודדות .' היא כתבה על רצון להתאבד, על זה שלא יקרה שום דבר אם היא תזרוק את עצמה מהצוק למטה, שאף אחד לא ירגיש. נורא דאגתי לה, זה היה מזעזע לשמוע את זה. אבל אורי שמע שאני מתכתבת אתה באי-מייל ונדרך. הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג לה, שהוא שם בשבילה ושיש מי שישמור עליה כל הזמן.
"אחר-כך היא התרחקה ממני, הייתה לי תחושה שהוא מרחיק אותה. באחד השיעורים, אחרי שהתרחקנו, שמעתי אותה מקיאה את נשמתה. השיעור הוא מאוד שקט, וכשמישהו מקיא את נשמתו במקלחת, זה מזעזע את כל החדר. אבל אף אחד לא הגיב. ישבתי שם, וכל מה שרציתי זה לקום ולשאול אם היא צריכה משהו, אבל לא יכולתי לזוז. הסתכלתי על האנשים, ואף אחד כאילו לא שמע את זה. אחרי שהיא יצאה, שטפה פנים ובאה לשבת, היא הייתה כמו סמרטוט, והיא נעלה את הנעליים של אורי."

ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים. כ"ז בסיון תשס"ג (27/6/2003)

כתבה: איילת קדם
צילומים: שאול גולן