עברית  |  English  |  
ארכיון-לקריאת ניוזלטרים  |  הצטרפו אלינו לפייסבוק  |  לקבלת תמיכה: 03-6708811  |  
קבל ספר במתנה !


לחץ כאן



 

אגדת למוריה ואטלנטיס כפי שסופרה בשבטי הלמורים ובמקדשי האטלנטים
                                               
מתוך ספרה של דבורה אילן, "למורנטיס", בהוצאת גל

 בראשית היה אלוהים. הוא מילא את היקום כולו, ועדיין לא ידע מהו ומיהו. באחת החל להסתובב כה וכה, ולדעת כי הוא ישנו.

ביליוני שנים התנועע כך, עד שהחל לחוש כי הוא לבדו. לאור תגלית זו התחיל לחפש, לשאול, לראות אם יש עוד ישות מלבדו. ולא היתה.

כשראה כך הוא, ביקש לו אלוהים עזר כנגדו.

אז התחוללה הבריאה האחת והיחידה: הוא ברא מתוכו את הרצון, אותה.

הסתכל בה אלוהים, הביט ושמח בה.

היא הסתכלה בו. הביטה ושמחה בו.

והוא שאל אותה: "מי את?"

והיא אמרה לו: "אני הרצון, אתה יכול לקרוא לי גם אלוהיימה."

והוא ידע את האחד, מלכתחילה.

והיא ידעה את השניים, כי לשניים נולדה.

הם נפגשו, נגעו זה בזה, והחלו לנוע ביחד במרחב האינסופי שהיה הם עצמם.

ברגע אלוהי אחד הם חוו זיווג. זה היה מופלא, אחר וחדש, משהו שאפשרי רק בשניים. האורגזמה היתה צבעונית וגדושה ומילאה אותם בחדווה ובשמחה אינסופיות.

לאחריה ידעו שהם רוצים לחוות זאת פעם נוספת. הם לא הבינו מהו הדבר הנפלא שקרה להם. הם שטו המומים בחלל, מתאוששים וקולטים את החוויה החדשה, וכל רגע בו חוו שוב איחוד, התרחש פיצוץ מופלא שאין כדוגמתו, כי כל אורגזמה נפלאה היתה מקודמתה. באחת מהן שהיתה החזקה מכל אלה שקדמו לה, שמו לב שיישות נוספת הצטרפה אליהם, נובעת מהאיחוד שלהם. כששאלו אותה לשמה, אמרה: "שמי לב".

לב היה בנם הראשון. הוא היה רגיש, עדין ואוהב. הם חיבקוהו וליטפוהו מכל צדדיו. והמשיכו לשוט בשלושה.

באורגזמה הבאה שלהם נולד בן נוסף – גוף. גוף היה בן דמותו של אלוהים, אך מוחשי יותר.

שניהם, גם גוף וגם לב, היו מהמהות האלוהית הגברית. לא היתה עדיין בריאה הדומה לאלוהיימה, כלומר מהאיכות הנשית.

ארבעתם החלו לבלות כמשפחה. מדי פעם היה אלוהים לוקח את שני בניו לטיולים ארוכים, ולאלוהיימה היתה נשארת בבית. בכל פעם כזאת היתה "הרצון" נסגרת ונאטמת קצת. היא חוותה אותם כיחידה אחת, שיש לה משחקים משלה, אשר לה אין חלק בהם. כשאמרה זאת לאלוהים, הוא ענה לה: "על מה את מדברת? אני אוהב אותך תמיד, גם כשאני מתרחק ממך."

החיבור בין אלוהים והרצון-אלוהיימה נמשך, וכן גם האורגזמות שמהן החלו להיווצר נשמות נוספות. סדרות רבות של נשמות. לכל סדרה צבע אחר, כצבע האורגזמה שבה נוצרו. סדרה ירוקה, צהובה, כתומה, אדומה, כחולה וסגולה. אלוהים לאלוהיימה ליוו את הנשמות שנוצרו, צפו בהן, נהנו מנוכחותן, ולמדו את ההבדלים ביניהן.

הם למדו את מהות הסדרה הירוקה, ואת מהות הסדרה הכחולה, ואת השוני ביניהן, ונהנו מאד מיצירותיהן המשותפות. עד שהבחינה הרצון, האם, שאין אף נשמה שדומה לה. כל אלו שנולדו, האנרגיה שלהם היתה זכרית, האנרגיה של אלוהים, האב, ואין בכלל נשיות, נקביות.

אלוהיימה הביאה את דבריה בפני אלוהים, והוא ענה לה שאין קל מזה – מעתה ואילך יזמנו את הסדרות הנקביות. וכך היה. החלו להיווצר סדרות צבעוניות נשיות בצבעים מקבילים לסדרות הזכריות: אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכול, כחול וסגול. עכשיו היו נשמות משני הסוגים: מהסוג הזכרי, הדומים לצד האב – סוג האלוהים, ומהסוג הנקבי, הדומות לצד האם – הרצון.

כל הנשמות חיו בגן-העדן, באושר וביצירתיות. הן לא ידעו מהו מוות, הן לא ידעו מהו רע. גן-העדן היה מקום מופלא, מוזהב, מלא צבעים משתנים תדיר. והנשמות – הן היו משחקות במעבר מדמות לדמות, מצורה לצורה, ובהשתהות בצורה זו או אחרת.

יום אחד, הופיעו מאי-שם יצורים שקראו לעצמם: "הלוחמים".

הם אמרו: "עכשיו הכל נפלא. אבל לא כך יהי תמיד. בסוף יהיה רע, וכשיהיה רע – תבואו אלינו". הנשמות לא הבינו רע מהו.

הן שאלו: "מהו רע?"

אמרו להן:"לא חשוב, כשתגדלו – תבינו. בכל אופן, כשיהיה רע, תבואו אלינו."

היצורים חזרו על כך עוד ועוד. וכך, לאט לאט נולד בגן-עדן פחד מרע.

מפה לאוזן עברה שמועה על הרע הבלתי-ידוע, והנשמות שאלו זו את זו: "מה זה רע? מה זה?".

כך החלו ללמוד פחד מהו.

הפחד מהבלתי-ידוע הלך וגדל. כה גדול היה, עד שהגשים את עצמו לרוח גדולה וצהובה, שסחפה את כל גן-העדן על יצוריו, והפכה אותו לגן נבול. הנשמות החלו לראות שחלק מחברותיהן נעלמו – או שהן פשוט נבלו – זו היתה הפגישה הראשונה שלהן עם המוות. לאחר הרס גן העדן, החל המוות ותהליך גלגול הנשמות.

הנשמות שנשארו בגן העדן החרב, החלו לטעון ולהאשים אלה את אלה. הנשמות הזכריות אמרו: "הנקבות, הן הרסו את גן-עדן." ואילו הנשמות הנקביות אמרו: "הזכרים, הם שהרסו את גן העדן."

הנשמות ניסו לשקם את גן העדן והצליחו באופן חלקי. אבל כתוצאה מההאשמה ההדדית – גן העדן כבר לא היה אותו דבר. הנשמות הזכריות, שטענו כי גן העדן נהרס בגלל הנשמות הנקביות, אמרו: "בואו ניצור לנו גן עדן חדש משלנו". כך גם החליטו ביניהן הנשמות הנקביות. הנשמות הזכריות החליטו לעזוב את גן העדן, וליצור את יבשת אטלנטיס, והנקביות עזבו גם הן, כדי ליצור את יבשת למוריה.

בשתי היבשות התפתחו תרבויות שונות, כשכל אחת מכחישה את השניה. עם זאת, דאגה כל יבשת לאזן את האנרגיות בתחומה, על ידי הבאת היסוד האחר לתוכה, באמצעות הכוהנים שלה.

 

אטלנטיס

 אטלנטיס התפתחה כיבשת קרה ויפהפייה. ארץ שטוחה וחולית, ובתוכה עיר שכולה זכוכית, מגדלים גבוהים ורחובות ישרים, והיא מכוסה כיפות המגינות על אויר ממוזג ומאוזן. עיר נקיה ללא רבב, שאין בה צמחיה. אנשיה התעסקו בהתפתחות רוחנית מתמדת, לא הכירו מיניות, וטיפלו בגוף על ידי התעמלות. זו היתה יבשת שלא ניכרה בה כמעט כל תנועה. אטלנטיס היתה מתוחכמת בהתפתחותה. הידע התפתח באמצעות טלפתיה ותקשורת בעזרת העין השלישית, ללא צורך בתקשורת מילולית.

כוהני אטלנטיס ייצגו את האנרגיה הנשית, ותפקידם היה לאזן את היבשת באמצעות אנרגיה זו. המטרה העיקרית של אנשי אטלנטיס היתה להגיע לידע שמאחורי כל התופעות – להגיע לאחד, לנצחי. ההוויה היתה מאד הרמונית וכללים רבים נוצרו כדי לשמר אותה.

מטרה זו הושגה מתוך הכחשת החלק הנשי שלהם – הכחשת הרצון. הרצון, כך טענו, הוא שגרם להרס גן-העדן, ולכן הוא סותר את "האחד".

זאת הסיבה לכך, שבאטלנטיס לא היה כבוד לרצון חופשי, ולביטוי של רגשות. לעומת זאת, העלו שם על נס את ההתכוונות, את יכולת היישום, ההישגיות וההליכה לעבר יעדים ומטרות. אלה הם ביטויי מהותה של האנרגיה הזכרית. האטלנטים בורכו ביכולת אמונה מוחלטת. האמונה – גם היא ממאפייני האנרגיה האלוהית, הזכרית. המבנה החברתי האטלנטי היה בצורת פירמידה.

הערכים הגבוהים ביותר באטלנטיס היו של אסתטיקה והרמוניה. השאיפה היתה להגיע אל המושלם והנצחי. אנשי אטלנטיס חיו בבדידות יחסית, כשלכל אחד היה את העיסוק שלו, שדרכו הוא היה קשור היררכית לזה שמעליו ולזה שתחתיו, ומעט מאד קשר לצדדים, לרוחב. האטלנטים התאגדו בגילדות מקצועיות, כשהמטרה היתה להגיע למומחיות המוחלטת. (להיות מאסטר בתחום שלך). הקשר בין האטלנטים היה רוחני מאד, החיבור חזק, ללא קשר לגוף או לזוגיות. היתה להם היכולת לראות בבהירות. הידע האטלנטי כלל את כל מה שיש לדעת. הכל, מלבד הידע הרגשי, ידע הרצון.

במראם החיצוני, היו האטלנטים גבוהים, דקים ויפהפיים. הם יכלו לעבור עם גופם ממקום למקום באמצעות המחשבה, ויכלו להזמין את המציאות אליהם. היו להם כלי-רכב אישיים שנקראו "וימנות". אלו נוצרו והונעו בכוח המחשבה.

האטלנטים היו עסוקים בהמצאות, ביישומן, והצפנת הידע שלהם בתוך אבנים וקריסטלים, שהיוו עבורם כלי עבודה הדומה למחשב של ימינו. כל מה שידעו ולמדו, נשמר ותויק.

המוסיקה שלהם היתה מפותחת והרמונית, בדומה למוסיקה שאנו מכנים כיום "קלאסית".

באטלנטיס לא התערבו אחד בחיי השני, כל אחד נתן כבוד ומרחב. לא נגעו אחד בשני פיזית. האטלנטים חיו חיים של אסתטיקה, הרמוניה ושקט.

 

למוריה

 למוריה היתה יבשה שוקקת חיים ורבת צמחיה. מקום של רצון חופשי. היה בה שפע של מים ומזון בלי סוף. כל מה שרצית היה, מכיוון שהיה מימוש מיידי של הרצון. הגוף היה מכובד ואהוב מאד. ובין האנשים – הרבה מאד מגע, מין חופשי ושוויון.

התרבות היתה תרבות מעגלית. הארכיטקטורה היתה של האדמה, ובתוך האדמה: מערות ומבנים צמודים לקרקע או חפורים בתוכה ושימוש רב בקרמיקה. המוזיקה: תופים, קצב, מקצבים משתנים.

השמחה זרמה בלמוריה, והיתה שם הרבה פשטות. גם להם היה ידע רב. היתה להם יכולת לעבור מגוף לגוף תוך כדי ריקוד. הם הרגישו בקלות אחד את רגשותיו של האחר, גם ממרחק רב. היתה להם יכולת להיעלם במים, ולהופיע על העצים. הם ידעו לכאוב, לפחוד ולצחוק. הם צברו ידע רב על הילינג.

מבנה גופם של הלמורים היה קצר ורחב, קרוב לאדמה.

היבשת היתה בעלת נוף מגוון, זרועת מרחבים פתוחים לטיולים. הלמורים אהבו מאד לטייל ברגל, אהבו לדהור על סוסים, להשתולל על הדשא. היתה זו ארץ צבעונית ודשנה, ותושביה הרשו לעצמם פשוט לא לעשות דבר, ליהנות מהחיים, ולהעניק אהבה אחד לשני.

גם בלמוריה היו כוהנים שאיזנו את האנרגיה הגברית החסרה. הלמורים פחדו מהם. פחדו מהאפשרות של כפייה. הדפוס הבסיסי של "הרצון", מסיפור הבריאה, ההתייחסות המתמדת לדעתו של אלוהים עליה, מפני שהיא נולדה שניה – היה דומיננטי בלמוריה. כשגבר הפחד מה"אמונה" ומה"יישום" הזכרי, לקחו הלמורים את כוהניהם, ושילחו אותם אל מעבר לים, (על סיפונן של אניות שדמו לאניות של מסע "קונטיקי", כנראה לכיוון הוואי), וכתוצאה מכך נותרה היבשת ללא איזון.  במצבזה של חוסר איזון, גדל הפחד הרבה יותר. הלמורים פחדו מהרס שני של גן-העדן שלהם. אחרי החוויה הראשונית, מחשבת הפחד כל כך גדלה והתעצמה, עד שהגשימה את עצמה בצורה של אסון: מספר עצום של דינוזאורים הגיע ללמוריה, והחל להשמיד את הכל באופן שיטתי, והארץ הפכה למדבר.

 

למוריה ואטלנטיס

 הלמורים נמלטו אל חופי היבשת באימה ובפחד נוראיים. הם הרגישו שהסוף הגיע, שאין תקווה, וצעקו לאטלנטים שיבואו להצילם.

האטלנטים שידעו ושמעו הכל, הגיעו. הם הגיעו ב"וימנות" שלהם, הקימו גשר שיחבר את שתי היבשות, והחלו להעביר את הלמורים אחוזי הפחד ליבשת אטלנטיס. על מבצע ההצלה הזה רבות הגרסאות.

בשלב זה, הועברו רוב הלמורים לאטלנטיס, כאשר הם מתקבלים שם בתחילה בחוסר אמון, עם הרבה מבדקים ובחינות. ההתייחסות אליהם היתה כאל אזרחים מדרגה שניה. כדי להיכנס לאטלנטיס, היה צריך שיהיה קשר עם אטלנטי כלשהו. כשהגיעו הלמורים, הם התחילו ללטף את רגלי האטלנטים שהיו ענקים לידם. האטלנטים החלו ללמוד מהו מגע ולהתרגש ממנו, אך ההתייחסות שלהם ללמורים, היתה כאל חיות מחמד מטופשות. הלמורים, לעומת זאת, העריצו את האטלנטים, אך באותו הזמן גם פחדו מהם, ומהניכור שלהם, אותו לא הצליחו להבין.

לאחר תקופה קשה וארוכה של בדיקה הדדית, החל שיתוף פעולה בין שני סוגי תרבויות אנוש אלו. נוצרו זיווגים בין למורים לאטלנטים (חלקם הרי היו פעם זוגות בגן-העדן), הלמורים העשירו את הידע שלהם ולמדו לעוף, והאטלנטים למדו מה זה אומר להרגיש.

כשהאטלנטים החלו ללמוד להרגיש, גילו את המין, ואת הרצון החופשי, נבהלו הכוהנים שלהם, והגיעו למסקנה שמוכרחים להפסיק את ההשפעה הלמורית. מחשבתם היתה, שחייבים להציל את הבריות מחוויות הכאב, הפחד, העצב והכעס, ושהרגשות מפריעים להרמוניה ולשקט.

לשם כך החלו הניתוחים – ניתוחי הרגש – עקירת רגשות מהגוף, או חסימתם בעזרת חומרים מתכתיים. ניתוחים שהחלו בכוונה טובה, אך בהדרגה הלך והתפתח סוג של אכזריות שלא היה קודם. האיזון הופר לחלוטין. האטלנטים היו משוכנעים שהלמורים "קלקלו" להם את תרבותם ההרמונית. (מה שהיה נכון).

חלק מהנשמות האטלנטיות התחיל לפתח מגיה שחורה, שהיתה כל כך חזקה, שקשה היה לחיות ביבשת. הם השתמשו בכוחות המופלאים שעמדו לרשותם, לצורך השמדה המונית מכוערת ואיומה. כאן התערב אלוהים, שפנה לאטלנטים ואמר להם, שהוא חייב להפסיק את קיומה של היבשת, שהיא גמרה את תפקידה. לפני כן, שאל אותם מה השיעור שהם מזמינים לקטע הזה. האטלנטים ביקשו על פי האגדה, ללמוד את התהליך מהצד של הקורבן. מכאן ואילך יופיע עידן חדש, שבו תהיה חלוקה אחרת בין בני האדם וכללי משחק אחרים. לא עוד הפרדה פיזית בין נשמות למוריות (נשיות) ונשמות אטלנטיות (גבריות) כי אם ערבוב ביניהם.

אטלנטיס שקעה אט אט ונעלמה מהעולם. (אולי סיפור המבול). תקופה חדשה החלה בכדור הארץ, תקופת ההפרדה, תקופה של עמים שונים ושפות שונות. התרבות האטלנטית עברה למצרים, לדרום-אמריקה, לסין, ליפן, והתרבות הלמורית – תרבות הרצון החופשי, נשכחה והוכחשה. לא נותר לה זכר אלא בגוף האנשים ובליבם. 

 

 

 

כל זכויות היוצרים והקניין הרוחני באתר המרכז הישראלי לנפגעי כתות שייכות למרכז הישראלי לנפגעי כתות (להלן "המרכז") או לכותבים וגופי תקשורת אשר נתנו למרכז את הסכמתם לשימוש בחומר. אין להעתיק, להפיץ, לשכפל, להציג בפומבי, לשנות, לפרסם, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט באמצעי תקשורת אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר, להעביר, למכור, להפיץ או לעשות שימוש מסחרי כלשהו, במידע, במאמרים, בסרטים, בקבצים המופיעים באתר או בכל חלק שלהם, אלא באישור מראש ובכתב מאת המרכז.

 


'המרכז הישראלי לנפגעי כתות (חל"צ)'
רח' בן גוריון 24 (בית ליגב), רמת גן
טל:  03-6708811, פקס: 03/6708822       
דוא"ל -
sos.katot@barak.net.il
 

[חזור למעלה]        [הוספה למועדפים]       [מפת האתר]       [יצירת קשר]

 

לייבסיטי - בניית אתרים